הטרגדיה בצפון כואבת, אבל לא ניתן לחיזבאללה לנצח את הטיולים שלנו

הטרגדיה אתמול (שני) בצפון היא תזכורת כואבת לכך שאנחנו חיים באזור מלחמה. מלחמה הנמשכת בעצימות משתנה כבר שלוש שנים, ויש שיאמרו 70 או 80 שנה. אם תרצו – 3,000 שנה. גם כשהירי פוסק, הסכנה אינה נעלמת. לפעמים היא נשארת על הקרקע, סמויה מן העין, וממתינה למטייל הבא.

כבר יש מי שמחפשים אצלנו אשמים: מי סרק, מי אישר, מי הזהיר. את הכול צריך לברר ולתחקר, ביסודיות וללא הנחות. אתמול ראינו את ראש הממשלה מתשאל ברמב”ם אחד הילדים המאושפזים, ומחלץ ממנו תיאור מפורט של השתלשלות האירועים שהובילה לאסון. מן הדברים אפשר להבין שהכול היה יכול להיגמר אחרת אילו הקפידו על הכללים, נזהרו והזהירו מפני החפץ החשוד. למרבה הצער, הכללים נשכחו, והתוצאה הייתה קטלנית וטרגית.

לבנו עם משפחת וילנסקי על האובדן הנורא של יאיר ז”ל, עם חבריו ועם אנשי המכינה הציונית, עם קהילת מעלות ועם הפצועים ומשפחותיהם. חיים צעירים נגדעו, ולצד הכאב נותרה השאלה הקשה מנשוא: האם אפשר היה להצילם.

אבל בואו לא נתבלבל. האחראי לרצח של יאיר וילנסקי ז”ל הוא ארגון הטרור הרצחני חיזבאללה, ששיגר את פצצת המצרר הזאת במטרה אחת – להרוג ישראלים, רצוי יהודים. למרבה הכאב והצער, הוא גם הצליח. את הכשלים אצלנו צריך לחקור; את האחריות לרצח אסור לטשטש. חיזבאללה ששיגר את הפצצה הוא שהניח את המלכודת הקטלנית. הוא האחראי לרצח.